קול קורא: התעוררות וחיזוק בקדושת בית הכנסת

אך האם אנו עוצרים לרגע להבין היכן רגלינו עומדות? אנו נכנסים לטרקלינו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. התורה הקדושה מצווה עלינו "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" – תבעו מאיתנו מורא, רעד ופחד, הכנעה מוחלטת של הגוף והנפש מול השראת השכינה. וכהוראתו הנצחית של החכם באדם בספר קהלת: "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים... כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".

ספר הזוהר הקדוש מרעיד את אמות הסיפים וזועק עלינו בקול מחריד: "מָאן דְּמִשְׁתָּעֵי בְּבֵי כְּנִשְׁתָּא בְּמִילֵי דְּעָלְמָא... וַוי לֵיהּ דְּאַחְזֵי פִּירוּדָא... אֵין לוֹ חֵלֶק בֶּאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". מי שמדבר דברי חול בבית הכנסת, מי שמסיח את דעתו בהבלי העולם בשעת עמידה מול בוראו, מכריז על פירוד. הוא במו ידיו מגרש את השכינה ומוסר את כל הקדושה והשפע היישר אל כוחות הטומאה. כשאנו עונים להודעה, כשאנו מצייצים או גולשים בחדשות בשעת התפילה או הקריאה בתורה, אנו מראים לשמיים כי אין אנו באמת מאמינים שמלך הכבוד עומד כאן ורואה במעשינו.

תורת החסידות לימדה אותנו שכל מהות העבודה בבית המדרש היא הדבקות, כוונת הלב והתבטלות ה"אני". "במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא", הורה הבעל שם טוב. כשהגוף שלך יושב על ספסל בית הכנסת, אבל מחשבתך משוטטת באתרי אינטרנט או בשיחות חולין, אינך נמצא כאן כלל. נותר רק גוף ריק. המכשיר הטכנולוגי מכבה באחת את כל התלהבות התפילה, מקפיא את להט הקדושה, וחותך בבת אחת את הצינור הדק והטהור המחבר את נשמתך לאבא שבשמיים.

אחיי ורעיי, לא מאוחר לתקן, והתיקון בידינו! אנו יכולים להשיב את טהרת המקדש למקומנו. נקבל על עצמנו, קבלה איתנה ובלתי מתפשרת: את העולם והבליו אנו משאירים בחוץ. אל טרקלין המלך נכנסים כעבדים המבקשים את פני אדונם – בטלפון כבוי, בפה נקי משיחות חולין, בלב פתוח ובעיניים נשואות למרום בלבד.

נחזיר לעצמנו את הזכות הכבירה לדבר עם הבורא בלי מחיצות, בלי רעשי רקע, בלי טומאת הרחוב. ובזכות טהרת מקדש המעט שניקח על עצמנו, יקוים בנו במהרה "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", ונזכה לראות בבניין בית המקדש השלישי, מוכן ומשוכלל, במהרה בימינו אמן.

ונזכה כולנו לעלות להר קדשנו במהרה