טהרת המקדש – דעת האדמו’ר הזקן

איגרת הקודש (ספר התניא, סימן כ”ד) – חומרת שיחת חולין

המקור החריף והמרכזי ביותר למשנתו בנושא זה נמצא באיגרת כ”ד בספר התניא. האדמו”ר הזקן יוצא שם באזהרה נוראה נגד דיבורי חול בבית הכנסת, ומצטט את לשון ספר הזוהר: “מאן דמשתעי בבי כנישתא… אחזי ביה דלית ליה חולקא באלקא דישראל” (מי שמדבר בבית הכנסת… מראה בעצמו שאין לו חלק באלוקי ישראל)

הוא מסביר זאת על פי תורת החסידות: השכינה נמצאת בבית הכנסת בגילוי ממש, כמו בבית המקדש. אדם שעומד במקום שבו המלך (הקב”ה) נוכח במלוא הדרו, ובמקום לעמוד ביראה מתעסק בשיחות חולין של מה בכך, מפגין זלזול וכפירה מוחלטת בנוכחותו של ה’. לשיטתו, הדיבור בבית הכנסת פוגע בעצם האמונה של “מלוא כל הארץ כבודו”, שכן הוא מתנהג כאילו ה’ אינו נמצא שם.. “שולחן ערוך הרב” (אורח חיים, סימן קנ”א) – ההלכה המעשית

בחיבורו ההלכתי, פוסק רבי שניאור זלמן לפרטי פרטים את כללי ההתנהגות המחייבים במבנה בית הכנסת

איסור הנאה מהמבנה: הוא פוסק שאסור להיכנס לבית הכנסת כדי להתגונן מפני החמה או מפני הגשמים. בית הכנסת מיועד אך ורק לעבודת ה', וכל שימוש בו לצרכי נוחות גופנית אישית מהווה מעילה ופגיעה בקדושת המקום

מורא מקדש: הוא פוסק כי חובה לנהוג בבית הכנסת ב"מורא מקדש", ממש כפי שהיו נוהגים בעזרה בבית המקדש בירושלים. הוא אוסר לחלוטין על אכילה, שתייה ושינה (אפילו שנת עראי של פרק זמן קצר) בתוך ההיכל, אלא אם כן מדובר בתלמידי חכמים שתורתם אומנותם ובית המדרש הוא מקום חיותם הקבוע

הליכה ביראה: פסיקתו היא שיש לרוץ בדרך אל בית הכנסת (כדי להראות התלהבות לעבודת ה' וריצה למצווה), אך ברגע שנכנסים לפתח בית הכנסת, חובה לעבור מיד להליכה איטית, שפופת ראש ומלאת אימה, כדי לשקף את ההכרה הפנימית בעמידה מול השכינה

רבי שניאור זלמן מסביר שמאז חורבן בית המקדש, נקודת ההתגלות האלוקית בעולם הזה הצטמצמה והתרכזה בתוך קירות בתי הכנסת ובתי המדרש. התפילות של יהודים הנאמרות בבית הכנסת מתוך יראה ואהבה, יוצרות “כלים” רוחניים שמורידים את השפע והאור האלוקי לעולם. אם בית הכנסת אינו מוחזק בטהרה, או אם מתנהגים בו בקלות ראש, ה”צינורות” הללו נסתמים, והתפילות אינן יכולות לעלות מעלה

לסיכום, אדמו”ר הזקן ראה בבית הכנסת את חלופת בית המקדש בפועל ממש בימי הגלות. השקפתו דורשת טהרה מוחלטת של המבנה, התנתקות מכל סממן של חול בעת השהות בו, ויראת שמיים פנימית וחיצונית המעידה כי האדם מכיר בכך שהוא עומד בתוך היכלו של מלך מלכי המלכים